הקטע הבא בוודאי ייראה לכם מוכר:

''ביום הרביעי של מלחמת-לבנון (1982) עברתי את הגבול במקום נידח בקרבת מטולה וחיפשתי את החזית, שכבר הגיעה אז לפאתי צידון. נסעתי במכוניתי הפרטית, בחברת צלמת. עברנו לבדנו בתריסר כפרים שיעיים, ובכל מקום התקבלנו בתרועות-שמחה. בקושי נחלצנו מידי מאות האזרחים, שתבעו בתוקף שנסור לבתיהם לשתות קפה. כבר קודם לכן המטירו התושבים אורז על חיילי צה''ל.

כעבור כמה חודשים הצטרפתי לשיירה של צה''ל שנסעה בכיוון ההפוך, מצידון למטולה. החיילים לבשו שכפ''צים וחבשו קסדות, ורבים מהם היו במצב של פאניקה.

מה קרה? השיעים קידמו את חיילי צה''ל כמשחררים. כשהתברר להם שהחיילים מתכוונים להישאר ככובשים, התחילו להרוג אותם.

כאשר נכנס צה''ל ללבנון, היו השיעים חסרי-אונים, האסקופה הנדרסת של שאר העדות בלבנון. אחרי שנה של מלחמה בכובשים (אנחנו), הם הפכו לכוח פוליטי וצבאי חשוב. כיום מתגאה החיזבאללה בכך שהוא הכוח הצבאי היחידי בעולם הערבי שהביס את צה''ל.''

עד כאן הקטע. כתבתי אותו במאמר בשם ''האורז המר'', שהתפרסם ב-‏22 במארס 2003, ערב מלחמת עיראק, והוא נפתח במלים: ''היזהרו מהשיעים: הצרות של צבא-הכיבוש יתחילו אחרי המלחמה…''

ברברה טוכמן, מחברת הספר ''מיצעד האיוולת'', נפטרה מוקדם מדי. אחרת הייתה יכולה עכשיו להוסיף לספרה פרק מרתק על מלחמת-עיראק.

טוכמן הייתה, כזכור, קפדנית מאוד בבחירת דוגמותיה. מבחינתה, לא די היה בכך שממשלה מסוימת פעלה בטיפשות. כדי לזכות במקום בספרה, היו צריכים להתקיים עוד שני תנאים: שניתן היה לצפות מראש את תוצאות המעשה, ושאכן היה מי שהזהיר מראש מפני התוצאות האלה.

(לדוגמה: המלך הבריטי ג'ורג' השלישי איבד את אמריקה בגלל שורה של מעשי איוולת. ניתן היה לצפות זאת מראש. ואכן, הסופר והפוליטיקאי הבריטי הנודע אדמונד בורק הזהיר מפניהם בעוד מועד.)

מה שקורה עכשיו בעיראק היה צפוי לחלוטין. הוא חוזר בדיוק נמרץ על מה שקרה לנו בלבנון. אוטו פון-ביסמרק אמר פעם: ''טיפש לומד מהניסיון של עצמו. חכם לומד מהניסיון של אחרים.'' אז איך להגדיר את הנשיא ג'ורג' בוש, שאינו מסוגל ללמוד אפילו מניסיונו של עצמו?

אם כבר ציטטתי את עצמי, אעשה זאת כבר שנית. ב-‏8 בפברואר 2003, תחת הכותרת ''מלחמה שיש לה ריח'', כתבתי: ''למלחמה הזאת אין שום קשר לטרור. למלחמה הזאת אין שום קשר לנשק להשמדה המונית. למלחמה הזאת אין שום קשר לדמוקרטיה בעיראק. יש למלחמה הזאת מטרות שונות לגמרי… ריח כבד של נפט אופף את כל המבצע הזה.''

אז זה נשמע כהשמצה סתם. היום כבר ברור מעבר לכל ספק שלפלישה האמריקאית לא היה שום קשר לא למלחמה בטרור, לא לנשק להשמדה המונית ולא לפשעי סדאם ולדמוקרטיה. הדבר הוכח ותועד למכביר, ובאחרונה העיד על כך ריצ'רד קלארק, האיש שהיה ממונה על המלחמה בטרור גם בממשל בוש. מהרגע שנכנס בוש לתפקידו, הייתה לו ולמפעיליו מטרה אחת ויחידה במזרח התיכון: לכבוש את עיראק.

משפחת בוש עוסקת בנפט, ואנשי-הנפט מילאו תפקיד מרכזי בקרב בעלי-ההון שהעלו את שני בושים (הזקן והצעיר) לשלטון. הם החליטו שהאימפריה האמריקאית צריכה לשים יד על מצבורי הנפט האדירים של עיראק, ולהקים בלב אזור-הנפט בסיס צבאי קבוע, שישלוט גם על הנפט של הים הכספי בצפון והמפרץ הפרסי בדרום.

הקנאים הניאו-שמרנים, רובם ציונים ימניים מוצהרים, קבעו מטרה נוספת: לחסל את האיום העיראקי על ישראל, ואחר-כך גם את האיום הסורי והאיראני. אבל זאת הייתה מטרה משנית. היא לא הייתה מצליחה להשתלט על המדיניות האמריקאית אלמלא ההשפעה המכרעת של דיק צ'ייני ושאר מפעילי-בוש, שביקשו להבטיח את השלטון האמריקאי על מרבית הנפט העולמי.

מטרה זו אכן הושגה. עיראק נכבשה. 135 אלף חיילים אמריקאיים מקיימים את משטר-הכיבוש, בתוספת חיילי המדינות-הגרורות, כמו פולין, אוקראינה, בריטניה, אל-סלוודור ואיטליה. פקיד קטן (ולא הכי חכם) בשם החומרני ''ל. פול ברמר ה-‏3'' הוא הנציב העליון במושבה החדשה, והוא מתכונן ''למסור את הריבונות'' לממשלה עיראקית שהוא עצמו מינה.

כלומר, את השלטון על איסוף האשפה ובתי-החולים, אך בהחלט לא על התחומים החשובים באמת. אלה יישארו כולם כפופים ל''יועצים'' אמריקאיים. לשם כך עומדת לקום בבגדאד השגרירות האמריקאית הגדולה ביותר בעולם: 3000 עובדים, שישלטו בכל התחומים במדינה.

זה מזכיר להפליא את ''משטר וישי'' של המרשל פטן בצרפת. לעיראקים עצמם זה מזכיר את השלטון הקולוניאלי הבריטי, ששלט באמצעות ''מלך'' ערבי.

לפי התוכנית האמריקאית, היה מצב זה אמור להימשך לנצח. לא שנה, לא שנתיים, אלא עשרות שנים. כמו הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים. אולם בניגוד לישראלים, האמריקאים קראו לזה ''בניית אומה'' ו''הקמת המשטר הדמוקרטי הראשון בעולם הערבי''. ג'ורג' אורוול היה נהנה.

ורק גורם אחד קטן לא הובא בחשבון: העם העיראקי. אבל הרי אי-אפשר לחשוב על כל דבר.

כאשר אך החלה ההתנגדות החמושה, התנחמו האמריקאים באמונה שהתוקפים אינם אלא ''שרידי משטרו של סדאם'', סתם ''טרוריסטים'', סוכנים זרים של אוסמה בן-לאדן. יותר מכל משטר קולוניאלי אחר, קשה לאמריקאים להודות בעובדה הפשוטה ביותר בעולם: שעם כבוש מתקומם נגד כובש זר. ובאמת, למה שיעשה ככה אחרי שהאמריקאים האידיאליסטיים, בטוב ליבם, שיחררו אותו מסדאם הרשע?

עכשיו שוקלים האמריקאים את הבאתם של כוחות נוספים. הפוליטיקאים שואלים את הגנרלים: כמה חיילים אתם צריכים עוד כדי לשלוט בעיראק? והגנרלים בודקים בכל הרצינות: עוד 10 אלפים? עוד 20 אלף? אילו היה ביניהם ולוא גנרל רציני אחד, היה עונה: ''גם 500 אלף לא יספיקו. כאשר עם שלם מתקומם, הצבא הזר הוא חסר-ישע.''

האמריקאים היו מוכנים לכך שהסונים יהיו מרוגזים. הם שלטו בעיראק המודרנית מאז שהוקמה על-ידי הבריטים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ועמדו להפסיד את הבכורה. אבל השיעים? הרי ב''דמוקרטיה'' שהאמריקאים עמדו להקים, השיעים הדפוקים היו אמורים לקבל נתח חשוב מאוד בשלטון. אבל השיעים אינם רוצים לקבל את ה''שלטון'' בארץ העומדת להישאר כבושה.

עוד לפני המלחמה הזהרנו (לא, לא אצטט את עצמי בשלישית!) שכמעט אי-אפשר להחזיק במדינה אחת שלושה עמים העוינים זה את זה: הסונים, השיעים והכורדים. זה נכון גם היום. אבל אולי יקרה נס: השיעים והסונים משתפים עכשיו פעולה נגד הכיבוש. מי יודע, אולי יגרום המאבק המשותף בפעם הראשונה ליצירת אומה עיראקית אמיתית, ותימנע מלחמת-אזרחים עקובה-מדם בהמשך הדרך. הלוואי.

עכשיו יושבים האמריקאים במלכודת שטמנו בעצמם, בבחינת ''בור כרה ויחפרהו''. גם אילו רצו לצאת מעיראק (והם בהחלט אינם רוצים), לא היו יכולים. על מצבם שם ניתן לומר: ''לא להקיא ולא לבלוע''.

אין מה לעשות. הם ישקעו בבוץ יותר ויותר, ייהרגו ויהרגו, ייהרסו ויהרסו, באכזריות גוברת והולכת, מין ויאט-נאם חדשה בתנאי מידבר. בשידורי ''אל-ג'זירה'' כבר קשה עכשיו להבדיל בין תמונות חיילינו ברמאללה ותמונות החיילים האמריקאיים בפלוג'ה. יקרה להם מה שקורה לנו, אבל בגדול.

איך ישפיע דמיון זה על בוש ואנשיו? הם יכולים להגיד: די לנו בביצה אחת. הבה נייבש את השניה. נכריח את שרון להגיע סוף-סוף להסכם עם הפלסטינים, תחת לקשקש על ''התנתקות חד-צדדית'' שלא תתבצע לעולם.

אבל בוש והבושיסטים יכולים גם להגיד: אם אנחנו כל-כך דומים, אז נחבק את שרון עוד יותר. זה מתאים הרבה יותר לפרק הזה בספר ''מצעד האיוולת 2''.

אולי זה טוב, כדי ששני האדונים האלה יירדו מן הבימה ביחד.

---