איזה מזל היה לווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שלא היה ראש ממשלה של מדינת יהודים. מן המפורסמות הוא, שצ'רצ'יל היה גדול המדינאים של המאה העשרים, אבל אם הוא היה כאמור, ראש הממשלה שלנו, ספק אם היו נותנים לסיים את המלחמה שנמשכה שש שנים ( ואיש בבריטניה לא דחק בו שהוא אינו מצליח להביא, את מה שצ'מברלין הביא). קראתי את מאמרו השנון של יקירנו יורם המזרחי, ואני חייב לציין שחוסר הסבלנות שלו, לא מתאים לו – דווקא בגלל שהוא מכיר את הצד ''שותפינו''.
כולם מדברים על השלום. לאחרונה יש האומרים כי הפכה מלה גסה, ויש הגורסים שאנו מזלזלים בה. המכנה המשותף לכולם, שהם מדברים על המלה
שלום, ולא על
הערך שלום.האם השלום שמצרים רוצה זהה לשלום שירדן חפצה בו? האם השלום שסוריה רוצה שווה לשלום שלבנון חולמת עליו? האם השלום שכולנו בישראל כל כך רוצים בו, יש לו אח במיני השלום, ששכנינו מציעים לנו?
המדינה היחידה שרצתה שלום של אמת אתנו, היא ירדן של המלך חוסיין. והיו לכך שתי סיבות. האחת, הקיום שלה מותנה בקיומנו ובחוזקנו אנו. השניה, הוא נצר למשפחת האשם, שאבי השושלת השריף חוסיין ממכה, הבין שהאצילות מחייבת. הוא עיצב את בניו להיות מדינאים. והבן שלו, המלך עבדאללה, מייסד הממלכה הירדנית, נתן לתפקידו של מדינאי ביטוי בספר זכרונותיו,
זכרונות המלך עבדאללה (מוד'כראת אל-מלכ עבדאללה) ''מלחמה ושלום בני אדם יביאו על העולם לסרוגין פעם אחר פעם עד סוף כל הדורות. ומנהיג המזהה מלחמה תפקידו להלחם בכל התחבולות כדי להדוף את אויביו. אולם כאשר הסתיימה המלחמה, חייב הוא לעשות שלום''.
המלך עבדאללה אינו מחדש לנו דבר בתיזה שלו. למדנו מן התנ''ך, שמלחמה באה ומלחמה הולכת, בהפסקות של כמה שנים.אבל הוא היה המנהיג הערבי היחידי שרצה לעשות שלום אתנו –
ועל כך רצחו אותו המצרים. אבל מצד אחר, אנו יכולים להסיק שהמלך עבדאללה ראה את השלום באור מציאותי יותר ממנחם בגין – שראה את השלום עם מצרים כשלום נצחי. הבה נבדוק עתה את משמעות השלום של שכנינו.
סעודיה – היא רוצה להשתלט על ירושלים, כאחד האתרים המקודשים של האסלאם (להשכלה בלבד, ירושלים אינה מוזכרת בקוראן בכלל). היא מזרימה כסף רב לתנועה האסלאמית לבניית מסגדים והחייאת (מה שאנו מכנים חזרה בתשובה) האסלאם. והיא מקווה ''לאסלם'' את פלסטין כולה.
סוריה – סוריה רוצה
הסכם שלום, שיחזיר לה את רמת הגולן ללא כל מחוייבות כשלב ראשון. היא לא וויתרה על חלום ''סוריה הגדולה'' שישראל היא חלק ממנה. לבנון נקרעה ממנה באמצע המאה ה-19 וסוריה עדין רואה בה חלק אנטגרלי שלה. עד היום, אין שגריר סורי בלבנון, ואין שגריר לבנוני בסוריה מן הטעם הנ''ל.אסד הצעיר מסרב ''לוותר'' על מובלעת חמת-גדר, בטענה שגבולות המנדט לא נקבעו בין המדינות, אלא ע''י מעצמות זרות, וזה אינו מחייב את סוריה. מה שמחייב הם גבולות שנעשו כתוצאה ממלחמה. ואצלנו
(אף על פי שכולנו חכמים וכולנו נבונים...), אין איש שיודע לומר לו אם הגבולות נקבעים במלחמה, אז זה מה שיש כתוצאה ממלחמות 1967 ו-1973 .
מצרים – מצרים רצתה להשתלט על ארץ-ישראל כבר ב-1948. היא לא הצליחה והיא לא וויתרה על הרעיון הזה בכלל. בעקבות מלמת יום הכיפורים, היא הבינה, שבמלחמה זה לא ילך, אז היא שינתה את הטקטיקה. היא תעשה זאת בדרכי שלום. מבלי להכביר מלים על עניינים שהשתיקה יפה להם אציין, כי יורם יכול להעיד על כך ממקור ראשון. כיון שכל דבר במצרים הוא מזוייף, כך גם השלום שלה. יש לה את כל סוגי השלום שיש בעולם : משלום קר ושלום קפוא ועד שלום חולה ושלום משותק – רק לא את השלום האמיתי. הזמנת מנהיג מר''צ, יוסי שריד ויוסי ביילין לבקור במצרים, לא ר שזו התערבות בהליכים פוליטיים פנימיים בישראל, אלא שזו אותה המגמה של לגמד את ישראל, באמצעים של שלום. מאידך, כל מחילות העפר הנחפרות בין שני חלקי רפיח, וכל אמצעי הלחימה שמוברחים דרכן, כל זה נעשה בידיעה ובעידוד השלטונות המצריים. במצרים, שלא כמו בישראל, שום דבר לא נעשה ללא ידיעת השלטונות. וכך נלחמת מצרים בישראל בשתי זרועות: זרוע הברזל הסמויה והזרוע הרכה המלטפת הגלויה. ובתווך, היא שופכת עלינו אש וגופרית באמצעים דיפלומטיים.
ישראל – אנחנו היחידים שמאמינים בשלום אמת דוגמת זה השורר במערב אירופה ובצפון אמריקה. אנחנו היחידים שמוכנים לשלם עבורו כמעט הכל. כי אצלנו החופש האישי כבר קיים. והחופש האישי הוא יקר עבור כל אחד מאתנו – ובזכות החופש הזה אנו מביעים דעות ורגשות ומאוויים. אלא שהחופש הזה, הוא שמדאיג את שליטי המדינות השכנות, שמא אזרחיהן ''יידבקו'' מן המחלה ששמה דמוקרטיה.
פלסטין – בהסכם אוסלו אנו תפסנו את ערפאת כשהוא וארגונו נמצאים בתחתית הסולם. הפסוק בקוראן אומר: ''ועתה הקל אלהים את עולכם ביודעו כי יש בכם חולשה'' (פרשה השמינית פסוק 67). ויאסר ערפאת התייחס להסכם אוסלו כהסכם זמני כפי שהיטלר התייחס להסכם שלו עם בריה''מ ב-1939, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הוא עבד לפי תכנון של תורת השלבים. קודם כל להכנס, אחר-כך להתחזק ולקבל כל מה שאפשר לקבל בדרכי נועם. ולאחר מכן הוא ייצא למלחמת גרילה שישראל לא תוכל להתמודד אתה (כשם שהמלך חוסיין התמודד אתה בספטמבר 1970). אחת מהנחות היסוד שלו שאנחנו חברה ''נהנתנית ושבעה'' דבר שיביא לחץ גדול על הממשלה להיכנע. (במלחמת קוריאה, הצבא האמריקני ערך מחקר בקרב היחידות הלוחמות. והתברר, כי היחידות שסבלו מחסור במזון אמצעים ותחמושת, היו היחידות שלחימתן היתה הכי נועזת; והיחידות שלא חסר להן כלום, נלחמו כמו פדלאות). כך גם אנחנו.
חסרי הסבלנות שבנינינו זועקים השכם וערב שבו ותעשו שלום. וכאן יש שתי שאלות: לשבת עם מי? ולשבת על מה? הפלסטינים לא סתם הפכו את המערכה למלחמה דתית. (ג'יהאד אסלאמי, גדודי אל-אקצה והתנועה האסלאמית). שכן מטרת הג'יהאד היא להגיע לשלום לאחר שכבש את כל מטרותיו (דאר אל-חרב). הפרופ' מג'יד ח'דורי אומר בספרו, שהבאתי צטוטים ממנו במאמרי על הג'יהאד,
מלחמה ושלום בחוק האסלאמי, ''חוק השלום, כמו הג'יהאד, הוא בתיאוריה מכשיר זמני להסדרת היחסים של המוסלמים עם העולם החיצון, לתקופות שהן ללא פעולות איבה, כאשר הג'יהאד הוא בהמתנה או במנוחה, עד שהאסלאם ישלוט בעולם''.
הטרגדיה שלנו היא שכל הצעקנים שבינינו, אינם רואים את השידורים בתחנות הערביות הסובבות אותנו. הערב (חמישי 9.1.2003) שודר באל-ג'זירה ראיון עם הד''ר רמדאן עבדאללה, מזכיר החזית האסלאמית בעזה. והוא מתאר שם את תורת השלבים של מאו טסה טונג, ואומר שהם יפעלו על פיה. כל פעולה שהם ינקטו, מלחמתית או דיפלומטית, בסיטואציות שונות ובדגשים שונים, המטרה הסופית היא שחרור כל פלסטין. ''אל תשכח, הוא אומר למראיין, שפלסטין היא המפתח של העולם הערבי כולו''. בסוף הראיון קם המראיין מכסאו ולחץ את ידיו בחום ובהתלהבות.
רק לחשוב ולהזכר, שלפני עשר שנים (לפני אוסלו) לעולם הערבי נמאס מן הפלסטינים, והם עמדו להיות מושלכים לתהום השכחה של ההיסטוריה. ואנחנו ברוב סכלותנו העלינו אותם על פסגת כדור הארץ. אילו כל זה היה לברכה, ניחא. הטפשות היא שלנו. שכן, אנו ידענו עם מי יש לנו עסק: כלומר מהו אופיו של ''המנהיג'' שאתו אנו עומדים לקשור את עתידנו. כל קמ''ן זוטר במחלקת המחקר, יודע על הפכפכנותו של יאסר ערפאת. ואף על פי כן, עם כל הרע שהוא הביא על עמו, העם עומד מאחוריו. הטרגדיה היא שאצל הערבים, כל העם עומד מאחורי המנהיג. ואילו אצלנו חצי מן העם יורה בליסטראות במנהיג
הנבחר.
אז יורם יקירי, עם מי נלך לעשות
שלום? שלום אין לנו עם אף אחת משכנותינו,ואתה יודע זאת היטב. וגם לא יהיה לנו שלום, כל המדינות הערביות רואות בנו נטע זר, בעיקר החזקות והמשפיעות שביניהן. התחנות הערביות ובראשן מצרים ממשיכות לשדר על ישראל: ''הבעיה היא אותה הבעיה, והאויב הוא אותו אויב''. ומושגים כמו ''המאבק המתמשך'' (אל-צראע אל-מוסתמר), מושמעים בכל ידיעה המתייחסת לישראל. מעבר לכל זה, פער התרבויות התהומי בינינו, לא יאפשר זאת בטווח הקרוב.
האלהים שלנו אוסר לרצוח, והאלהים שלהם מתיר זאת – עזוב את כל היתר. לכן הם הפכו את המלחמה למלחמה דתית. יש לנו סכסוך עם העולם הערבי בכלל, ועם הפלשתינאים בפרט. וצריך לדעת לנהל אותו בצורה מושכלת להרבה שנים.
פינוי השטחים לא יביא שלום, אלא יהיה רק שלב במאבק בינינו. זו הסיבה שערפאת לא רצה לחתום על הסכם עם אהוד ברק.
האשליה שבשלום
