מקור המילה ג'יהאד הוא בשורש ג',ה,ד, שמשמעותו להתאמץ. המילה ג'והד פירושה מאמץ, ולצורך המאבק/מאמץ נקבעה המילה ג'יהאד, שפירושה מלחמת קודש. במאמר זה אשתדל להמחיש את מקומו לחשיבותו של הג'יהאד באסלאם. לצורך כתיבת המאמר עברתי מחדש על הפרקים הנוגעים לג'יהאד במקורות הבאים:
- האנציקלופדיה העברית
- הרצאות על האסלאם – פרופ' יהודה גולדציהר
- האסלאם אמונתו ומוסדותיו – האב פרופ' הנרי למנס
- War and Peace in the Law of Islam – Prop. Majid Khaduri
הפרשה התשיעית בספר הקוראן מוקדשת כולה לנושא הג'יהאד. משום כך הג'יהאד זכה למעמד של העמוד הששי באסלאם. המצוות הדתיות באסלאם נקראות ''עיבאדאת'', אולם חמש המצוות החשובות ביותר נקראות ''עמודי האסלאם'' (ארכאן אל-אסלאם). מצוות אלה כולן כאחת חובה על כל מוסלמי. חמשת העודים הם:
- ה''שהאדה'' – ''העדות'' באמונה באל אחד. מכאן בא המונח ''שהיד'', אדם שמסר חייו למען האלהים.
- התפילה – חובה על המוסלמי להתפלל חמש פעמים ביום.
- הצדקה – מעין מעשר נדבה המוטל על רכושו של המוסלם.
- הצום – נמשך חודש ימים. המוסלמי צם מצאת החמה ועד שקיעתה.
- העליה לרגל למכה – כל מוסלמי חייב לעלות למכה לפחות פעם אחת בחייו.
אלו הן המצוות החשובות ביותר, והן נקראות בתואר ''עמודים'' כיון שהאמונה נשענת עליהם. מאחר שפרשה שלמה בקוראן הוקדשה לנושא כל כך חשוב, המוסלמים מקבלים את הג'יהאד כעמוד ששי.
את הג'יהאד אפשר לבצע בארבע דרכים. ראשית. בלב – הג'יהאד שבלב נחשב על ידי הנביא מוחמד לג'יהאד גדול, כי האדם נאבק עם השטן למען אמונתו. הגי'האד בלשון והג'יהאד בידים, אלו מבוצעים כדי לשכנע את האדם להתאסלם ולתמוך בו. הגי'האד הרביעי, הוא הג'יהאד בחרב (מלחמה). המעניין הוא שכל סוגי הג'יהאד נשכחו ורק הג'יהאד שבחרב נותר. שכן מראשית התפשטות האסלאם רווחת האימרה המפורסמת ''דין מחמד בסיף'', דהיינו, דתו של מחמד בחרב. ויש חדית' (תורה שבעל-פה) האומר: ''הג'יהאד הוא הפסגה של הדת''. ויש 'חדית' אחר האומר: ''לכל אומה יש את הייחוד שלה, והייחוד של אומה זו (המוסלמית) זה הג'יהאד''.
מחמד הכיר את האמונה באל אחד של היהודים ושל הנוצרים. בעיר אל-מדינה שבחג'אז היה ריכוז יהודי גדול, ובתימן היה רכוז יהודי גדול וגם ריכוז נוצרי גדול. הוא רצה לזכות במעמד של נביא, בכך שאמר ליהודי אל-מדינה שהאלהים התגלה אליו. היהודים ועובדי האלילים (הבדווים) לעגו לו, והוא גורש למכה. במכה הוא ניסה לצרף אליו מאמינים בדרך השכנוע, אך הדבר לא צלח בידיו. הוא ניסה לשכנע בדרך הצום, שכן אמר שהצום מביא להטהרות הנפש של האדם. גם דרך זו לא הביאה אליו נוהרים רבים. ואז הברירה היחידה שנותרה בידיו של מחמד היא החרב.
בתקופת הבערות (ה''ג'אהיליה'') שקדמה לאסלאם היו שלושה סוגי מלחמה: סכסוכים, פשיטות לצרכי פרנסה (מה שעושים הבדווים היום באזור באר-שבע / עומר), ומלחמה נגד מורדים ועריקים מן השבטים. האסלאם אסר את כל סוגי המלחמה פרט לשניים: הג'יהאד למען האסלאם והמלחמה בעריקים ובוגדים. לצורך זה חילק האסלאם את העולם לשניים: דאר אל-אסלאם (מדינת האסלאם) ודאר אל-חרב (מדינות או אזורים שלא האמינו באסלאם). הקוראן אוסר על כריתת ברית ידידות עם היהודים והנוצרים. לפי החוק האסלאמי (השריעה) הארצות של עובדי האלילים ושל בעלי כתבי הקודש (יהודים ונוצרים) שייכות למוסלמים. לפיכך יש להחזירן לבעליהן (המוסלמים) כאשר השעה יפה לכך.
ההיסטוריון והפילוסוף הערבי המפורסם, עבד אל-רחמן אבן ח'לדון (1332-1406), אומר שהמלחמות החלו בין בני האדם מאז הבריאה. האדם מטבעו הוא שוחר מלחמה. אבל לדעתו אין מנצחים מלחמה ע''י אמונים ונשק בלבד. צריך שיהיו לאדם מניעים עמוקים יותר וכישורים מיוחדים שיפתיעו את האוייב ( מה שאנו מכנים צדקת הדרך, ובתחבולות תעשה לך מלחמה). {בהקשר זה יצויין תרגיל ההונאה הגדול שעשה לנו סאדאת במלחמת יום הכיפורים 1973}.
מאחר שהמטרה הסופית של האסלאם היתה השתלטות על העולם, מכאן שהאסלאם – תיאורטית – נמצא במצב מלחמה קבוע עם דאר אל-חרב. אלא שאבן ח'לדון מוסיף ואומר שבימי הביניים השתנתה הקונספציה האקטיבית של הג'יהאד וזה הפך לג'יהאד פייסני. לדעת הפילוסוף הערבי, הרגיעה של הג'יהאד סימנה את השינוי באופיה של האומה הערבית,
מאומה שוחרת מלחמה לאומה מתורבתת. להערכתי, השליטים המוסלמים סברו כי הם הגיעו לרוויה בכבושיהם (ספרד במערב והודו במזרח), לכן באה הרגיעה. אבל, אם נקבל את דבריו של הפילוסוף, הרי שהיום חלה רגרסיה באסלאם. מעשיהם של האיראנים, העיראקים והסעודים באמצעות אל-קעידה מצביעים על כך שהאסלאם נתקף היום במניעים של השתלטות כלל עולמית.
יש מוסלמים, כמו השיח' נימר דרוויש מאום אל-פחם, שמבקשים להציג את האסלאם כאסלאם מתון ושוחר שלום. זה נכון שיש בקוראן פסוק שאומר ''אם מישהו מבקש שלום תיענה לו''. אלא שאיני יודע אם הדברים נאמרים לגבי היחסים בין דאר אל-אסלאם לבין דאר אל-חרב. אבל מעבר לכל האמור עיל יש לזכור שהסיסמה ''דין מוחמד בסיף'' דתו של מוחמד בחרב היא היא שנקלטה עמוק בקרב הצבור הערבי ועוברת מדור לדור. אינני יודע כיצד משפיעים המסגדים שהוקמו באירופה ובארה''ב על המאמינים המוסלמים השוהים שם, אבל אצלנו אמרת:
תפילה במסגד = קבוצת פקודות ליציאה לקרב.יש פסוק בקוראן שאומר: ''צייתו לאלהים צייתו לשליחו (מחמד) וצייתו למנהיג שלכם''. הפסוק הזה מסביר לנו מדוע אין שלטון דמוקרטי במדינות ערביות. בכל המדינות הערביות יש שם משטר, מה שפרופ' יעקב טלמון ז''ל כינה: דמוקרטיה טוטליטארית.המרווח הליברלי במדינה נתון, איפוא, לחסדיו של השליט. לענייננו, הג'יהאד נתפס באסלאם כחובה של הצבור כולו. מרגע שהמנהיג מכריז על ג'יהאד, אוטומאטית הוא מקבל את המצווה על עצמו, ומרגע זה מצוות הג'יהאד הופכת לחובה אישית של כל אחד בחברה.
מנהיגי התנועה האסלאמית בישראל מדברים בכפל לשון. ליהודים הם משדרים מסרים מרגיעים, לבל ''יקום הארי מרבצו''. ולערבים הם משדרים: ''מסגד אל-אקצה בסכנה''. מסר כזה מעורר את הארי המוסלמי מרבצו, כדי לקחת חלק בכל מה שיכתיבו לו. יש גם חלוקת עבודה ביניהם. השיח' נימר דרוויש מדבר אתנו חלקלקות, ועמיתו השיח' רא'אד צלאח מכריז: אל-אקצה בסכנה. ואנחנו מצווים להיות עירניים.
הג'יהאד – מקורותיו, משמעותו והשפעתו
